לפני כמה ערבים עמדתי ושטפתי כלים כשהבנזוג נכנס הביתה. כמנהגו מדי ערב הוא שאל אותי איך היה היום, אם קרה משהו מעניין, ומה שלומי באופן כללי. אמרתי לו שהייתי קצת עצובה היום. כשהוא שאל למה, אמרתי לו ששוב הציפה אותי המלנכוליה שמלווה את המחשבה שלא אוכל לאכול יותר מהמאכלים שאליהם התרגלתי ושאותם אני אוהבת. אותה תחושת פרידה מעציבה השתלטה עלי – ועל כן החלטתי להתנחם בעוגת שוקולד טבעונית טעימה ופשוטה מאוד להכנה (חפשו את המתכון ב- siv-food.com).
ואז פתח הבנזוג בנאום קצר שבסיומו לא נותר לי אלא להנהן ולהעלות חיוך. הוא הזכיר לי שלא מדובר בגזירת גורל כלשהי – זה לא שאני חולה במחלה חס וחלילה ועליי להימנע ממיני מזונות בשל כך. זו בחירה. אם ארצה, אוכל בכל רגע נתון לגנוב איזה שניצל שיצא עכשיו מהטיגון או להזמין במסעדה סלט עם גבינת חלומי (החולשה החלבית היחידה שלי). בכל רגע נתון אני יכולה "לחטוא", ולמעשה, ההשלכות של זה לא יהיו עד כדי כך הרות גורל. כל עוד אני זוכרת שזו בחירה, ההחלטה לא צריכה להעיק עלי כמו מעמסה כבדה של סגפנות שכפיתי על עצמי.
העניין עם הבחירה הזו, הוא שגם אם איש לא יראה את החלומי או השניצל, ואיש לא יבקר אותי על "מעידה" או על פעולה כנגד החלטותיי, אני אבקר את עצמי. העונג הרגעי ילווה בתחושת אכזבה מעצמי שתהיה רבה וכבדה יותר ממנו.
ולמען האמת, הפחד מהאובדן או הפרידה האלו קיים הרבה יותר כפחד תיאורטי. כאשר אני ניצבת מול מאכל בלתי-טבעוני כזה או אחר, הדחף להכניס אותו לפי פועל פחות ופחות. לעתים זה דורש מעט מאמץ קוגניטיבי (למשל, לדמיין את המסע הסיוטי של אותה תרנגולת במשאית דחוקה לפני שהפכה לשוק ברוטב שזיפים שמונחת מולי), ולעתים זה פשוט כל כך ברור שזה בכלל לא קשה. ובכלל, הפחדים האלו קשורים יותר בשעה ביום ובמצב ריגשי כללי, ולא בהכרח בענייני אוכל לפשוטם.
החלטתי לא להיאבק בפחד, אלא כאשר הוא עולה ומציף אותי ואני מרגישה שהוא קשה מנשוא, לקום ולהכין לעצמי איזה פינוק טבעוני כדי לספק את בלוטות הטעם והקיבה המנדנדות. מצאתי שכשאני עושה את זה, החששות נרגעים, הגוף שליו, ואני יכולה להתאושש מהתקף החרדה ללא רגשות אשמה שילוו את הדרך.
עלמה וילמה 