לא שותקת יותר

לפני כמה שנים עבדתי במקום כלשהו במרכז, שהמשרדים שלו היו כל כך קטנים שישבנו חמש בנות בחדר אחד, צפוף ואינטימי. היינו מנהלות לנו שיחות נשים במשך היום כדי להפיג את השיעמום מהמטלות המשרדיות. בשבועות הראשונים שלי עוד הייתה איתנו בחורה הריונית חביבה.

יום אחר עלה לשיחה נושא הצמחונות – אני לא זוכרת בדיוק על ידי מי. ההריונית החביבה שמעה בחצי אוזן על מה מדברים, ושאלה אותי: "רגע, את צמחונית?" עניתי שלא, אבל מהפנים שלי ניכר שאני אומרת "לא" מתנצל, כזה שרוצה לומר 'אבל רוצה/מתכננת להיות'. ההריונית אמרה, "כי אני מאוד בעד אכילת בשר, אז בגלל זה אני שואלת." היא התחילה לשטוח בפני את הטיעונים בעד אכילת בשר, ואני, שבאותו זמן עוד הייתי בורה מוחלטת בנושא, שתקתי, האזנתי, והרגשתי איך הידיעה הפנימית האיתנה שלי שכל מה שהיא אומרת הוא שטף קלישאות קלות להפרכה מכרסמת בי ובאותו זמן משתקת בי את היכולת לענות.

אני לא זוכרת מה בדיוק היו הטיעונים שהיא שטחה בפני, אבל יש אחד שמאוד זכור לי, ושאפשר לשמוע אותו מהרבה אנשים: בני האדם אמורים לאכול בשר. זה בטבע שלנו. אנחנו חלק משרשרת המזון, וכמו שאנחנו הופכים למזון לתולעים, או לחילופין יכולים להיטרף על ידי דוב או תנין או לוויתן, גם אנחנו יכולים ואף אמורים להיות חוליה אקטיבית בשרשרת ולאכול בעלי חיים.

במשך הרבה זמן התקשתי להשיב לטענה הזאת. גם בהרצאה של גארי יורופסקי, כשהוא הסביר בדרכו הכריזמטית על איך מבנה השיניים, הלסת, מערכת העיכול והמעיים של האדם לא מתאימים לאכילת בשר, הרגשתי שזה עלול להיות אחד מאותם טיעונים שעוד אפשר להתווכח עליהם. אז ניסיתי לחשוב על תשובה אחרת.

היום באוטו, בדרך לעבודה, גיבשתי לי אותה.

אם הייתי יושבת היום שוב באותו חדר, כשההריונית מולי, אלה הדברים שהייתי רוצה להגיד לה:

"את נועדת לאכול בשר? זה בטבע האנושי, כחלק משרשרת המזון? אוקיי. לכי תצודי בשר, ותאכלי אותו. צאי אל היער (בואי אפילו נניח שיש יער שופע חיות עריבות לחיך בפאתי רמת גן), קחי אקדח או חץ וקשת או כל כלי הרג אחר, ותצודי לעצמך חיה. או, לחילופין, תעשי את זה במו ידיך, כמו שעושות החיות בטבע שלא משתמשות בכלי נשק ובתחבולות. אחרי שתצודי את החיה, תגררי את הגופה המדממת שלה לאיזו פינה, ושיהיה בתיאבון. אני אפילו מוכנה לפרגן לך סכין.

אה? זה נשמע מגעיל, נכון? את הרי לא תעשי את זה. למה? כי את הבשר שלך את רגילה לקבל חתוך, נקי מדם, ארוז יפה, מקורר, נטול ריח, ורצוי שגם מישהו אחר יפרוס אותו או יטחן אותו. ולפני שתאכלי את הבשר הזה, רוב הסיכויים שתטביעי אותו בתבלינים ובמרינדות וברטבים. אני אתן לך עכשיו במתנה את האוטו שלי אם תראי לי אריה אחד שעושה את הזברה שהוא צד לארוחת הצהריים בפויקה.

אכילת בשר היא לא בטבע שלנו, היא בחינוך שלנו. זאת הסיבה לכך שיש מדינות בעולם שבהן נהוג ומקובל לאכול כלבים וג'וקים. האם זה "בטבע" של בני האדם לאכול כלבים וג'וקים, או שזה עניין של חינוך בחברה שבה הם חיים? בחברה אנושית אחת אכילת כלבים וג'וקים היא לגיטימית, ובחברה אנושית אחרת היחס הראוי לג'וקים הוא רמיסה עם נעל בית או ריסוס בספריי חנק, וכלבים הם בכלל חברו הטוב של האדם. אז האם טבע האדם הוא כן לאכול כלבים וג'וקים, או לא? נראה שלא הטבע משחק כאן תפקיד, אלא הקהילה שאליה נולדנו והאוכל שהושם על הצלחת שלנו מינקות.

אם ככה, נראה שאכילת בשר נובעת מהחינוך שבחברה שבה אדם נמצא, לא מהטבע הפרוע והמולד שלו. אם זה היה פשוט בטבע שלנו, היינו כל בני האדם אוכלים בדיוק את אותם יצורים חיים באותן דרכים. הרי אריה מאפריקה ואריה מאסיה יאכלו שניהם את אותה חיה באותו אופן. הם גם לא יבדילו בין בשר זברה לבשר סוס, אבל בני האדם כן מבדילים בין חיות שונות כאשר כל תרבות מחליטה לעצמה מה ראוי למאכל ומה לא.

אז אם המסקנה היא שאכילת בשר היא עניין של חינוך וחיברוּת, כנראה שהיא לא בדיוק בטבע המולד שלנו.

נכון, פעם, בתקופת המערות, דווקא כשבני האדם היו הכי קרובים לטבע, הם אכלו בעלי חיים, ובעינינו היום זה נראה לגיטימי. אז דבר ראשון, ברטרוספקטיבה הרבה דברים נראים לנו לגיטימיים, אבל זה לדעתי נובע מההתנשאות של האדם המודרני על פני אוכלוסיות פחות מפותחות, בין אם בהווה כדוגמת אוכלוסיות אפריקה למיניהן ובין אם זה בעבר כדוגמת האנושות בראשית הציווילזציה. דבר שני, זה יהיה אנכרוניסטי ואף מעשה של בורות להשוות בין המצב של האדם ושל הכוכב הזה בימי האדם הקדמון ובימינו.

ראשית, אז היה האדם מיעוט על כדור הארץ. לא הייתה לפעולה שלו השפעה אקולוגית באותו זמן כמו שיש לתעשיית הבשר, החלב והביצים על הכוכב שלנו היום. שנית, היו לו לאדם פחות אפשרויות. לפני התפתחות החקלאות ושיטותיה השונות, היה יותר קשה לדאוג לאספקת מזון סדירה, ועל כן כל האמצעים היו כשרים, תרתי משמע. היום תעשיית המזון מן החי רק מדללת את משאבי כדור הארץ ויוצרת רעב מחפיר, זיהום מקורות מים וזיהום אוויר בקרב שטחים ואוכלוסיות רחבים הרבה יותר מאלה שלמעשה נהנים מהתוצרים שלה. שלישית, האדם הקדמון צד בשעת הצורך ולמען הישרדות. אנחנו יכולים לשרוד היטב, ואולי אף טוב יותר, בלי לפגוע בבעלי חיים אחרים. יש בידינו היום את היכולת והטכנולוגיה לדאוג למזון מבלי לפגוע בכדור הארץ ולהזיק לו. הבעיה היא שיש לנו גם משהו אחר – תאווה. בין אם זו תאוות הבצע שמניעה את הארגונים הכלכליים שמובילים את תעשיית המזון מן החי, ובין אם זו תאווה החיך, שנהנה מהמזון הזה ולא מוכן לוותר עליו גם בידיעה שהוא מסב הרבה, הרבה יותר נזק מתועלת.

אז האם האדם באמת אמור לאכול בשר? האם זה באמת בטבע שלנו? האם זה חלק הגיוני וטבעי ובלתי נמנע ממעגל החיים על פני כדור הארץ?"

כן, אני חושבת שזה מה שהייתי אומרת להריונית אם הייתי יכולה לחזור לחדר ההוא. אבל במקום זה שתקתי.

בפעם הבאה שאני אכנס לדיון כזה, אני כבר לא חושבת שאני אשתוק.

כביש סגור. או: הפתרון האמיתי לקטל בכבישים

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:

לכבוד כנס משפחתי כלשהו – נאמר, חתונה או בר מצווה – אחד הדודים, שיש לו קשרים במקומות הנכונים, סגר בשבילכם כביש. כביש שלם, באורך כמה קילומטרים; זה יכול להיות נתיבי איילון, כביש 70 בצפון, כל כביש שאתם יכולים לדמיין בעיני רוחכם. הכביש סגור לציבור הנהגים, ומתאפשרת כניסה רק לבני המשפחה המורחבת שלכם. ההורים, הסבים, האחים, הדודים, בני הדודים, בני ובנות הזוג, הילדים, הפעוטות, מכל הגילאים ומכל דרגות הקרבה, הם היחידים שמורשים לעלות על הכביש הזה, בדרך לשמחה המשפחתית.

דמיינו את עצמכם בתוך המכונית, נוסעים בכביש הזה באותה עת. אתם יודעים שבכל רכב שנמצא מאחוריכם, לפניכם, בנתיב שלידכם – יש בני משפחה שלכם. בסוזוקי שמאחוריכם יושב אח שלכם, עם אשתו והאחיינים שלכם. אימא שלכם מנופפת מהחלון ברנו שחלפה אתכם עכשיו משמאל, ואבא שלכם לצדה. בפז'ו שלפניכם נוהג דוד שלכם, ולצדו יושבת סבתא, לבושה באותה שמלה שהיא לובשת לכל אירוע. אתם מוקפים במכוניות שבהן יושבים אנשים שאתם אוהבים.

איך הייתם נוהגים?

אני לא יודעת אם הייתם נוהגים לאט יותר, אבל אין ספק שהייתם נוהגים יותר באדיבות. לא הייתם נצמדים לרכב שלפניכם. אם מישהו היה יוצא לעקיפה, הייתם נותנים לו לסיים אותה יפה, בהשתלבות עדינה. לא הייתם נצמדים מאחור לרכב בנתיב השמאלי ומהבהבים לו באורות גבוהים אם הוא היה נוסע רק 10 קמ"ש מעל המהירות המותרת. הייתם אפילו מחייכים אל האנשים שבמכונית שלידכם. הייתם מפרגנים. סך הכול, הם משפחה.

אז אם יש בנו את היכולת להיות אדיבים, להיות מתחשבים ואכפתיים (עובדה שיש, ככה אנחנו עם האנשים שאנחנו אוהבים), אז למה אנחנו לא עושים את זה כל הזמן בכביש? למה אנחנו לא מתנהגים ככה תמיד במקום שבו אנחנו יודעים שחוסר האדיבות שלנו יכול להביא לפציעה או למוות של גבר, אישה או ילד אחרים?

כי במציאות, זאת לא באמת המשפחה שלנו. כי אנחנו לא מכירים את האיש שנמצא במכונית שלידנו, ואנחנו די מסתמכים על זה שלא ניתקל בו יותר בחיים. לכן אנחנו מרשים לעצמנו לנהוג בחוסר התחשבות, בעצבנות, בתוקפנות – שלא תתבלבלו – כל אלה הן וריאציות שונות של אלימות.

מכירים את זה שאחרי שחתכתם מישהו או עשיתם משהו לא נכון כלפיו בכביש, אתם ממש לא רוצים שהוא יעצור לידכם ברמזור הבא? אתם רוצים שהוא פשוט ייעלם, שלא יהיה שם יותר. כי אז מה שעשיתם לא נחשב. לא באמת חתכתם מישהו, ואם כן, אז זאת הייתה אשמתו! הוא נדחף, הוא מיהר, הוא לא הסתכל, הוא לא האט לכבודכם ולא נתן לכם לעקוף אותו. והרי אתם בטח יודעים לנהוג טוב יותר ממנו.

הסיבה לתאונות הדרכים היא בראש ובראשונה הגורם האנושי. לא התשתיות, לא המהירות, לא הגשם ולא הרוח – אף אחד מהם לא זוכה במקום הראשון. רק אנחנו וחוסר הסבלנות שלנו, אנחנו וחוסר האכפתיות שלנו. אבל אם נתנהג כאילו כל האנשים על הכביש הם בני המשפחה שלנו, ויהיה לנו באמת אכפת שכולנו, כולל אלה שאנחנו לא מכירים ולא נכיר לעולם, נגיע למחוז חפצנו בשלום, אולי המציאות הזאת תשתנה. אולי כל מה שצריך זה להעמיד פנים שמישהו סגר את הכביש הזה, וכל הנוסעים בו עכשיו מופיעים בעץ המשפחתי שלנו.

Road