ההחלטה

לכבוד יום האהבה (בסדר, הנוצרי – מה זה משנה? מה רע שיש עוד יום לחגוג בו את האהבה שלנו?) הבנזוג החליט שהוא מתגבר את פעילותו הרומנטית ולוקח אותי למסעדה פנסי-שמאנסי בלי לגלות לי לאן הולכים. החלטתי שאין יותר טוב מהסיטואציה הזאת לספר לו על ההחלטה שלי לעבור לטבעונות ולבקש את תמיכתו. לבשנו את מיטב מחלצותינו, לקחתי פרח מהזר שהוא הביא לי לפני כן כדי לשחק איתו ביד (ולהפגין את השמחה שלי מהמחווה), ויצאנו לנו בהוד והדר למסעדה המסתורית. התיישבנו ליד החלון, כשנוף מפרץ חיפה הלילי נשקף לצידנו. התפריט לא כלל אף אופציה טבעונית, כמובן, וכדי לא לצער את בנזוגי היקר בבחירת המסעדה (מה גם שהייתי מאושרת באותו רגע ולא רציתי שדבר יעכיר את האווירה), החלטתי שהערב אזמין עוד מנה אחת צמחונית, ואסתפק בכך. כשקיבלנו את כוסות היין והרמנו לחיים, פתחתי בסיפור. שיתפתי אותו בחוויה שעברה עלי באותו יום בעבודה (ראו פוסט קודם), ובתחושה שעכשיו אני מוכנה לעשות את הצעד. שנמאס לי מהמצב האפור שבו אני נמצאת, שבו אני משתפת חומרים של עמודי פייסבוק טבעוניים ומטיפה בשבחי הטבעונות באשר אני נמצאת, אך עדיין מתגרה לאכול מוצרים מן החי בצורה כזו או אחרת. תוך כדי שסיפרתי לו על חוויות אותו היום, החלו שוב דמעות לזלוג מעיני, מה שבדיעבד היה מבורך, מכיוון שזה עזר אף עוד יותר לבנזוג, שהוא גם ככה מאוד קשוב ורגיש לצרכיי, להבין את עומק המצוקה ועוצמת הצורך שמהם דיברתי. הבנזוג הקשיב, הנהן, הביע את תמיכתו והבנתו, והושיט לי את מפית הבד האלגנטית בתחינה שקטה שאנגב את דמעותי, שמא יחשבו באי המסעדה שהוא נפרד ממני ביום האהבה. הבנתי באותו רגע שבורכתי בשותף הטוב ביותר שיכולתי לבקש – כזה שאמנם אינו טבעוני או צמחוני בעצמו, אבל מעריך את ההחלטה ומבין אותה. למזלי הוא בעצמו ממעט בצריכת מוצרים מן החי, כך שאנחנו יכולים לחלוק מקרר מבלי שארגיש טינה או כעס בכל פעם שאפתח אותו.

באותו ערב אכלנו ואהבנו, ואני הרגשתי ששלווה יורדת עלי, ושנקרתה בפני הזדמנות לכך שפי (הלועס) וליבי (הפועם) סוף סוף יהיו שווים.