מכתב שכתבתי למיכל, חברתי הטבעונית, ביום האהבה, פברואר 2013

קרה לי עכשיו משהו שאני רוצה לזכור, ולכן אני לא מתקשרת לשתף אלא מעלה את זה על הכתב.

זה משהו נפלא.

 יש לי בחילה נוראית.

לא, אני לא בהריון, זה נפלא בגלל משהו אחר.

כבר כמעט שנתיים שאני נעה באיטיות לקראת הטבעונות. זה התחיל לפני שהייתי צריכה לעבור את הניתוח בבלוטת התריס, כשבהמלצתך הפסקתי עם מוצרי החלב, וזה עשה לי כל כך טוב שתוך שבוע כבר התרגלתי לחיים בלעדיהם. אמנם יצא לי מדי פעם לאכול משהו שיש בו גבינה (איזה בורקס חטוף או כמה קוביות חלומי בסלט), שאחר כך די ייסרתי את עצמי עליו, אבל לרוב לא הייתה לי שום בעיה להימנע מזה.

בשנתיים האחרונות הקפדתי לראות כל סרטון על סבל בעלי החיים כתוצאה מתעשיית הבשר, החלב והביצים שהגיע אלי דרך הרשת, ולקרוא כל מאמר או בלוג ולדפדף במחקרים שמדברים על נזקי החלב ועל הנזקים לסביבה ועוד ועוד ועוד. הרגשתי כאילו אם אני אבלע מספיק מידע, הוא לא יאפשר לי לבלוע עוד שום מוצר מן החי. הפסקתי לקנות בחנויות מוצרים מן החי. לא בשר, לא ביצים, לא חלב. אבל יצא לי לאכול פה ושם – בעבודה, בסוף שבוע ("מה, אני לא אוכל את הבישולים של סבתא שלי?"). עם הבשר היה לי מאוד קשה להפסיק. עם החלב ממש לא, כי זה הרגיש לי כל כך לא נכון וכל כך לא טבעי, שזה היה תהליך יחסית קל. אבל עם הבשר, מאוד קשה. הוא עדיין עורר בי תיאבון. המוח אמר שזה לא נכון, אבל הגוף עוד הביע חשק, דחף. בלוטות הרוק עבדו כשראיתי שוק של עוף מולי, ונכנעתי להן ונשברתי. ויתרתי. הגוף שלי סירב להסתנכרן עם המוח והלב שלי.

והודיתי בזה. הפצתי מידע לגבי טבעונות ברשת, אבל הודיתי שאני עדיין "בתהליך". הודיתי והתוודיתי שאני לא צבועה, אני פשוט חלשה. לא התגוננתי על זה שאני אוכלת בשר, אלא התביישתי בזה. וכל כך תסכל והעציב אותי שאני לא מצליחה להפסיק. אני כותבת על זה ועולות לי דמעות.

היום בעבודה ירדנו לחדר האוכל, והייתה המנה המיוחדת של יום חמישי – פרגית. הייתי רעבה, והמנה הצמחונית הייתה שוב שניצל טבעול ברוקולי שאף פעם לא באמת מעורר אצלי תיאבון. אז לקחתי את המנה הבשרית. תוך כדי הארוחה הרגשתי שמשהו לא בסדר. בסיום הארוחה, התחלתי להרגיש לחץ בחזה, ואי שקט בתוך הגוף. אני כותבת עכשיו מתוך התחושה הזאת – זאת לא בדיוק בחילה, אלא שהגוף שלי משדר לי שמשהו לא בסדר.

רציתי להמשיך בעבודה, אבל הגוף שלי לא נתן לי. הוא היה חלש ועייף. הבוסית שלי אמרה לי שאני לא נראית טוב, אז יצאתי לעשות סיבוב בחוץ, לנשום קצת אוויר. והאוויר עזר לי להבין.

זה יכול היה להיות מאלף סיבות אחרות, אבל אני בוחרת להאמין שזה זה. אני בוחרת להאמין שהגוף שלי סוף סוף מוכן לשתף פעולה. הוא מוכן סוף סוף להגיד – די. אני לא רוצה לבקש ממך לאכול את הדברים האלה בשבילי יותר. אני יודע שזה כואב לך וקשה לך כשאני תובע את זה ממך, ואני מוכן להירתם למאמץ. אולי הגוף שלי סוף סוף מוכן להפסיק לקרוע אותי בין הדבר שאני מרגישה שהוא הנכון לבין הדחפים שהוא הורגל אליהם.

אני רוצה להאמין שכן, כי אני כבר מוכנה. אני כבר מכירה את התחליפים, אני מעריכה את הטעמים החדשים, אני נגעלת מדיבורים על חלקי גוף של בעלי חיים ואופן השחיטה וההכנה שלהם (פעם אחרונה שזה קרה בבית של ההורים של הבנזוג הייתי חייבת פשוט לקום מהשולחן). אני קונה דברים שאף פעם לא קניתי ומכינה אותם, ואני מרגישה שהגוף שלי מקבל אותם יותר בנחת.

אני רוצה לזכור את הרגע הזה, את מה שהגוף שלי אותת לי, כדי להאמין לו שהוא מוכן לעשות איתי את השינוי. אני יודעת שעכשיו אני מדברת מתוך התחושה הפיזית הרעה שאני נמצאת בה עכשיו, אבל אני רוצה שהיא תישאר איתי. הזמן לעשות את השינוי הוא עכשיו. בטח ביום האהבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s