דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:
לכבוד כנס משפחתי כלשהו – נאמר, חתונה או בר מצווה – אחד הדודים, שיש לו קשרים במקומות הנכונים, סגר בשבילכם כביש. כביש שלם, באורך כמה קילומטרים; זה יכול להיות נתיבי איילון, כביש 70 בצפון, כל כביש שאתם יכולים לדמיין בעיני רוחכם. הכביש סגור לציבור הנהגים, ומתאפשרת כניסה רק לבני המשפחה המורחבת שלכם. ההורים, הסבים, האחים, הדודים, בני הדודים, בני ובנות הזוג, הילדים, הפעוטות, מכל הגילאים ומכל דרגות הקרבה, הם היחידים שמורשים לעלות על הכביש הזה, בדרך לשמחה המשפחתית.
דמיינו את עצמכם בתוך המכונית, נוסעים בכביש הזה באותה עת. אתם יודעים שבכל רכב שנמצא מאחוריכם, לפניכם, בנתיב שלידכם – יש בני משפחה שלכם. בסוזוקי שמאחוריכם יושב אח שלכם, עם אשתו והאחיינים שלכם. אימא שלכם מנופפת מהחלון ברנו שחלפה אתכם עכשיו משמאל, ואבא שלכם לצדה. בפז'ו שלפניכם נוהג דוד שלכם, ולצדו יושבת סבתא, לבושה באותה שמלה שהיא לובשת לכל אירוע. אתם מוקפים במכוניות שבהן יושבים אנשים שאתם אוהבים.
איך הייתם נוהגים?
אני לא יודעת אם הייתם נוהגים לאט יותר, אבל אין ספק שהייתם נוהגים יותר באדיבות. לא הייתם נצמדים לרכב שלפניכם. אם מישהו היה יוצא לעקיפה, הייתם נותנים לו לסיים אותה יפה, בהשתלבות עדינה. לא הייתם נצמדים מאחור לרכב בנתיב השמאלי ומהבהבים לו באורות גבוהים אם הוא היה נוסע רק 10 קמ"ש מעל המהירות המותרת. הייתם אפילו מחייכים אל האנשים שבמכונית שלידכם. הייתם מפרגנים. סך הכול, הם משפחה.
אז אם יש בנו את היכולת להיות אדיבים, להיות מתחשבים ואכפתיים (עובדה שיש, ככה אנחנו עם האנשים שאנחנו אוהבים), אז למה אנחנו לא עושים את זה כל הזמן בכביש? למה אנחנו לא מתנהגים ככה תמיד במקום שבו אנחנו יודעים שחוסר האדיבות שלנו יכול להביא לפציעה או למוות של גבר, אישה או ילד אחרים?
כי במציאות, זאת לא באמת המשפחה שלנו. כי אנחנו לא מכירים את האיש שנמצא במכונית שלידנו, ואנחנו די מסתמכים על זה שלא ניתקל בו יותר בחיים. לכן אנחנו מרשים לעצמנו לנהוג בחוסר התחשבות, בעצבנות, בתוקפנות – שלא תתבלבלו – כל אלה הן וריאציות שונות של אלימות.
מכירים את זה שאחרי שחתכתם מישהו או עשיתם משהו לא נכון כלפיו בכביש, אתם ממש לא רוצים שהוא יעצור לידכם ברמזור הבא? אתם רוצים שהוא פשוט ייעלם, שלא יהיה שם יותר. כי אז מה שעשיתם לא נחשב. לא באמת חתכתם מישהו, ואם כן, אז זאת הייתה אשמתו! הוא נדחף, הוא מיהר, הוא לא הסתכל, הוא לא האט לכבודכם ולא נתן לכם לעקוף אותו. והרי אתם בטח יודעים לנהוג טוב יותר ממנו.
הסיבה לתאונות הדרכים היא בראש ובראשונה הגורם האנושי. לא התשתיות, לא המהירות, לא הגשם ולא הרוח – אף אחד מהם לא זוכה במקום הראשון. רק אנחנו וחוסר הסבלנות שלנו, אנחנו וחוסר האכפתיות שלנו. אבל אם נתנהג כאילו כל האנשים על הכביש הם בני המשפחה שלנו, ויהיה לנו באמת אכפת שכולנו, כולל אלה שאנחנו לא מכירים ולא נכיר לעולם, נגיע למחוז חפצנו בשלום, אולי המציאות הזאת תשתנה. אולי כל מה שצריך זה להעמיד פנים שמישהו סגר את הכביש הזה, וכל הנוסעים בו עכשיו מופיעים בעץ המשפחתי שלנו.
עלמה וילמה 