זו בחירה, לא גזירת גורל

לפני כמה ערבים עמדתי ושטפתי כלים כשהבנזוג נכנס הביתה. כמנהגו מדי ערב הוא שאל אותי איך היה היום, אם קרה משהו מעניין, ומה שלומי באופן כללי. אמרתי לו שהייתי קצת עצובה היום. כשהוא שאל למה, אמרתי לו ששוב הציפה אותי המלנכוליה שמלווה את המחשבה שלא אוכל לאכול יותר מהמאכלים שאליהם התרגלתי ושאותם אני אוהבת. אותה תחושת פרידה מעציבה השתלטה עלי – ועל כן החלטתי להתנחם בעוגת שוקולד טבעונית טעימה ופשוטה מאוד להכנה (חפשו את המתכון ב- siv-food.com).

ואז פתח הבנזוג בנאום קצר שבסיומו לא נותר לי אלא להנהן ולהעלות חיוך. הוא הזכיר לי שלא מדובר בגזירת גורל כלשהי – זה לא שאני חולה במחלה חס וחלילה ועליי להימנע ממיני מזונות בשל כך. זו בחירה. אם ארצה, אוכל בכל רגע נתון לגנוב איזה שניצל שיצא עכשיו מהטיגון או להזמין במסעדה סלט עם גבינת חלומי (החולשה החלבית היחידה שלי). בכל רגע נתון אני יכולה "לחטוא", ולמעשה, ההשלכות של זה לא יהיו עד כדי כך הרות גורל. כל עוד אני זוכרת שזו בחירה, ההחלטה לא צריכה להעיק עלי כמו מעמסה כבדה של סגפנות שכפיתי על עצמי.

העניין עם הבחירה הזו, הוא שגם אם איש לא יראה את החלומי או השניצל, ואיש לא יבקר אותי על "מעידה" או על פעולה כנגד החלטותיי, אני אבקר את עצמי. העונג הרגעי ילווה בתחושת אכזבה מעצמי שתהיה רבה וכבדה יותר ממנו.

ולמען האמת, הפחד מהאובדן או הפרידה האלו קיים הרבה יותר כפחד תיאורטי. כאשר אני ניצבת מול מאכל בלתי-טבעוני כזה או אחר, הדחף להכניס אותו לפי פועל פחות ופחות. לעתים זה דורש מעט מאמץ קוגניטיבי (למשל, לדמיין את המסע הסיוטי של אותה תרנגולת במשאית דחוקה לפני שהפכה לשוק ברוטב שזיפים שמונחת מולי), ולעתים זה פשוט כל כך ברור שזה בכלל לא קשה. ובכלל, הפחדים האלו קשורים יותר בשעה ביום ובמצב ריגשי כללי, ולא בהכרח בענייני אוכל לפשוטם.

החלטתי לא להיאבק בפחד, אלא כאשר הוא עולה ומציף אותי ואני מרגישה שהוא קשה מנשוא, לקום ולהכין לעצמי איזה פינוק טבעוני כדי לספק את בלוטות הטעם והקיבה המנדנדות. מצאתי שכשאני עושה את זה, החששות נרגעים, הגוף שליו, ואני יכולה להתאושש מהתקף החרדה ללא רגשות אשמה שילוו את הדרך.

הו, הנשנושים

אחד האתגרים הגדולים שניצב בפני טבעונית הוא הסיטואציות שבהן מונחים נשנושים או קינוחים על השולחן. מזה שנים שאני לא יותר מדי משתגעת על מתוק, אבל לא רק מתוק הוא האתגר. מעשה שהיה כך היה.

אחרי ארוחת צהריים דשנה עם המשפחה של הבנזוג, הוחלט ללכת לבית קפה בשביל הקינוח. המשפחה התגלגלה לבית קפה מאוד נחשב בתל אביב, שלא אזכיר את שמו מכיוון שבתור טבעונית אינני מעוניינת לעשות לו יחסי ציבור. כדי לבחור קינוח היה צריך לגשת לאקווריום התצוגה. ניגשתי עם הבנזוג ושאלתי את המוכרת/מגישה/מלצרית החביבה אם יש קינוחים טבעוניים, בלי ביצים. היא חייכה אלי חיוך שלא היה מתנצל ואף באותו רגע הוא נראה לי מעט שמח לאיד, ואמרה שלא, ושבנוסף לכך כל הקינוחים הם חלביים.

חזרנו לשולחן. המשפחה-של הזמינה כמה וכמה קינוחים, וכולם הזמינו קפה לסוגיו השונים. הבטתי בתפריט והחלטתי לקחת חליטת פירות יער במקום, בגלל השאיפה למעט בצריכת קפאין (קפה אחד בבוקר זה כל מה שאני צריכה) וגם כדי לעכל בנוח את הסעודה שממנה באנו.

השולחן התמלא בעוגות למיניהן, ובני המשפחה-של חילקו אותן וסעדו ועשו רעשים שונים ומגוונים של שביעות רצון מהטעמים שהוגשו להם. אני קיבלתי קנקן גדול של תה בצבע ורוד אדמדמם יפהפיה, וספל קטן לצידו. המתקתי את המשקה במעט סוכר חום, ולגמתי. פי נתמלא טעמים מופלאים, מתקתקים, פירותיים וקסומים. הבטתי בכולם זוללים את הקינוחים המגוונים, וחשבתי לעצמי, בהפתעה גמורה, שאני בכלל לא מקנאה. זכרתי את התחושה שהייתה לי אחרי אכילת עוגה מתוקה מאוד, את כאב הראש הראשוני מזריקת הסוכר, את תחושת החרטה שתמיד ליוותה את התהליך. וכמובן שהפעם גם חשבתי על החלב שנמצא בתוך הלכעורה (טעות האיות מכוונת) מטעמים הללו, מניין הגיע ולמי למעשה היה מיועד. החליטה שבכוסי הייתה מתוקה וטעימה, ולגמתי ספל אחרי ספל אחרי ספל (קיבלתי כמות נדיבה שהספיקה לחמישה ספלים, אבל השלישי כבר הספיק לי). כשכולם סיימו את הקפה ואת העוגות אני עדיין לגמתי את החליטה שלי, והרגשתי סיפוק ושביעות רצון כמו שאף עוגה, מאפה או קינוח לא הסבו לי מימי. צלחתי עוד אירוע חברתי בשמירה על ההחלטה שלי, ולא רק שלא הרגשתי מבודדת או מסכנה – הרגשתי מסופקת ושלווה.

אז כן, כשבמסיבת פורים בעבודה הגישו עוגות ובורקסים באמצע הבוקר, לא נגעתי בהם. התגובה הראשונית של מסכנות ורחמים עצמיים עברה כל כך מהר שבקושי הרגשתי אותה. הבנתי שבבחירה שלי, שבעקבותיה אני נמנעת מנשנושים שכאלה, גורמת לי להעניק לעצמי הפתעות וטעמים שלא רק מרוממים גוף ונפש, אלא גורמים לי לחייך אל העולם.

ואגב, יש אינסוף מתכונים לקינוחים טבעוניים מעולים, והכול בהינף חיפוש בגוגל. אז נא ללבוש סינרים, לחמם תנורים, ולהתפנק.

אם אין להם עוגות, שיאכלו אהבה

מדי יום אני זוכרת לברך על שזכיתי בבנזוג. הדרך לא הייתה סוגה בשושנים, אבל הבחור התברר כחבר תומך ומפרגן, חיובי, גברי אך רגיש וקשוב, ואדם שממנו אני יכולה ללמוד הרבה, גם על העולם וגם על עצמי. בכמעט שנה שאנחנו ביחד עברתי תהליך התבגרות מעצים ומשמעותי, ולמדתי הרבה מאוד על מנהגי המגונים ועל הקשיים שהייתי אני מערימה על מערכות היחסים שלי.

לפני כמה לילות שכבתי במיטה בחושך והירהרתי בעצב על הבחירה שלי. למה בעצב? כי חשבתי על כל אותם דברים שהבחירה שלי אומרת שלא אטעם יותר, ועל כל אותן סיטואציות שישתנו. המחשבה על זה בשעת בין ערביים, כששכבנו לנמנם בחושך לקראת מסיבת פורים לילית, הציפה אותי במלנכוליה. אחת הסיבות שטבעונות, או ההחלטה לעבור לטבעונות, היא קשה, היא מפני שטבעונות היא פרידה. זו פרידה ממזונות מוכרים וטעמים אהובים, מסיטואציות חברתיות ומשפחתיות מסוימות, ולמעשה מחלק גדול מאוד מהחיים. מה לעזאזל אני אעשה בליל הסדר? או, האם לא אוכל יותר את הפלפל הממולא של סבתא שלי, תבדל"ה?  את העוף בתנור? את הגולש??

שכבתי שם עגמומית עד שצלצל השעון המעורר, והבנזוג התעורר לאיטו. מתוך ההתמתחות התחלנו להתקרב ולהתחבק, מה שהפך בסופו של דבר למעשה אהבה, שלדעתי הוא מבורך ביום שישי בערב, שעה שללא ספק מכילה אווירת קדושה כלשהי. שכבנו שם מחובקים לאחר מכן, וחשבתי לעצמי, שכל מה שאני מוותרת עליו בטבעונות הוא כאין וכאפס לעומת מה שיש לי, וזו אהבה. זו אהבה עצומה לבנזוג, זו אהבה לכל יצור חי חף מפשע, וזו אהבה לחיים ולכל מה שחיובי בהם. כל פעם שאני מרגישה איזשהו ריק קיומי משתלט עלי, אני רק צריכה את החיבוק האוהב שמזכיר לי שהמזון הוא רק הדלק, והנסיעה עצמה היא העיקר.

וכך, בכל פעם שלבי קצת כבד עלי, או בכל פעם שהבחירה שלי גורמת לי להרגיש "לפט אאוט" או מונעת ממני משהו שאני חושבת לרגע שהייתי רוצה, אני פונה אליו, לחיבוק ונשיקה, ומקבלת את החיזוק שאני צריכה. אהבה טעימה יותר מכל ממתק.

 

אז מה אוכלים?

ללא ספק, אחת השאלות הנפוצות ביותר (והמשעשעות ביותר) שטבעונית שומעת היא – "אז מה את אוכלת?!" הדבר שמפחיד אנשים ביותר בטבעונות הוא הצמצום במבחר, שכן טבעונים מגבילים את מזונותיהם בצורה מאוד דרמטית.

אך מדוע השאלה הזאת משעשעת אותי? מכיוון שבתור טבעונית, המזון שלי יותר מגוון משהיה בתור אוכלת בשר, גבינה וביצים.

ארוחות הבוקר והערב הקודמות שלי היו מאוד חזרתיות – טוסט עם גבינה כלשהי, חביתה או ביצה מקושקשת, כריך עם נקניק, סלט ירקות… המקרר הכיל תמיד את אותם דברים, ולא היה הרבה מעוף בכל ארוחה. בתור מי שגדלה בבית עם מטבח מזרח אירופאי, התפריט לא כלל אף פעם יותר מדי קטניות למניהן, אלא היה על טהרת הבשר ותפוחי האדמה (והפפריקה והשום, יבורכו). ברגע שהוצאו כל המוצרים הנ"ל מהמקרר, היה צורך למלא את החלל. וכך יצא שהיום התפריט שלי הרבה יותר מגוון ומעניין משהיה פעם.

גיליתי את סוגי הקטניות למיניהן, והמטבח שלי הוא תערוכה צבעונית וחיה של קטניות מושרות ונבטים עם זנבות מבצבצים. בכל ביקור בחנות שנקרא לה לצורך העניין "חנות טבע" אני מוצאת מוצרים חדשים שמעוררים בי חשק להיכנס למטבח ולהתחיל לנסות. אני יושבת מדי יום מול המחשב ומוצאת מתכונים טבעוניים שונים ומשונים ומתנסה בבישולים חדשים, באפייה, בהנבטה ובשעשועי מטבח אחרים. אחרי ישיבה ממושכת כל היום מול המחשב בעבודה, אני מחכה בציפייה להגיע הביתה, לשבת מול אחת התכניות האהובות עלי ולקלף חומוסים או להכין סלטים צבעוניים או להעמיד תבשילים של כל-הבא-ליד על הכירה החשמלית הבודדה והעלובה שלי (חודש הבא משדרגים את הכיריים, תודה לאל).

למי שמתעניין, הנה דוגמה לארוחות של יום אחד:

קמה בבוקר לקראת הארוחה האהובה עלי ביום, שהיא ארוחת הבוקר. היא באמת, באמת הארוחה הכי חשובה ביום, והיא מקבלת מקום של כבוד בסדר היום שלי. כאן זה כבר תלוי בחשק. לרוב אוכל טוסט עם אבוקדו או עם ממרח סויה דמוי גבינה (אחוז שומן גבוה, אבל טעים-טעים), שמעליהם אפזר קצת נבטוטים טעימים. אם יש לי יותר מרץ אחתוך גם עגבניה, מלפפון, או פרי כלשהו. לצד זה אני שותה נס קפה עם חלב שקדים או שיבולת שועל, תלוי מה קניתי בפעם האחרונה. אם מתחשק לי על בוקר בלי לחם אני מכינה לעצמי שייק נחמד בבלנדר עם פרי כלשהו, שקדים או פולי קקאו, וחלב שקדים או שיבולת שועל.

בניגוד לסברה הרווחת, אני לא חושבת שחייבים לאכול משהו בין הארוחות, אלא פשוט להקפיד על שעה קבועה של ארוחות. אם בכל זאת חשקה נפשי בנשנוש בשעה עשר, בננה (מקור מצוין למגנזיום) או פרי אחר עושים את העבודה.

ארוחת הצהריים יותר מאתגרת, אבל גם כאן יש פתרון. לשמחתי אני עובדת במקום שיש בו חדר אוכל, שמציע גם אופציה צמחונית שלעתים קרובות היא גם טבעונית – שיפודי טופו ברוטב טריקאי, בולונז מסאייטן, קבבים טבעוניים מסויה, פלפל ממולא טבעוני ועוד ועוד. וגם אם לא מצאתי משהו ב"מנה העיקרית", יש שפע תוספות כמו אפונה ירוקה, שעועית ירוקה, קינואה, קוסקוס וירקות, תפוחי אדמה, וכמובן בר הסלטים – סלט כרוב, סלט ירקות, אנטי-פסטי, סלט סלק, חמוצים, טחינה, חומוס ועוד מיני הפתעות. הצלחת שלי תמיד צבעונית ויפה ושופעת. ולקינוח יש תמיד פרי.

מכיוון שאת ארוחת הצהריים אני אוכלת יחסית מוקדם, את ארוחת הערב אני גם מקפידה לאכול מוקדם. בכלל, אין צורך לאכול אחרי השעה שבע בערב, ואם בכל זאת מתחשק איזה נשנוש, כל דבר שהוא טבעוני יכול לסגור את הפינה הזאת. אני חוזרת הביתה (לפעמים אחרי אימון בחדר כושר, כאשר דרגת הרעב גבוהה במיוחד), וניגשת מיד לעבודה. לא לוקח לי יותר מ-10 דקות להכין לעצמי מקושקשת טופו (מתכונים באינטרנט), מוקפץ ירקות (סנפרוסט ואיטריות אורז, סויה וטריאקי), ירקות מאודים, טוסט גבינה צהובה טבעונית (טעים אך משמין), סלט שעועית, ממרח שעועית לבנה על לחם, חומוס ביתי, קינואה, ועוד ועוד ועוד. לפעמים אני מכינה איזה בולונז טבעוני, או הולכת על משהו שובר שגרה ומכינה שווארמה טבעונית (קלי קלות, ובלי התחושה הכבדה שיש אחרי אחרי מנת שווארמה בשרית). המבחר עצום, ארונות המטבח מלאים בכל טוב, וזמן ההכנה הולך ומתקצר ככל שאני לומדת יותר.

ואגב, יש גם ג'אנק-פוד טבעוני (יש שיטענו שזה אוקסימורון). אפשר למצוא פיצות, המבורגרים ואפילו נקניקיות טבעוניות, ונראה שזה רק הולך להפוך לקל יותר בארצנו הקטנטונת, שמנסה להדביק את הקצב של שאר העולם.

יש אנשים שזה נשמע להם יותר מדי עבודה – אי אפשר פשוט להכניס יד למקרר ולהוציא משהו. אז ראשית, בטח שאפשר. אין שום בעיה להוציא נשנוש או למרוח משהו על פרוסת לחם. ושנית, גם אם זה היה נכון, זה דווקא דבר חיובי. אין זלילות סתם, אין פתיחה חוזרת ונשנית של דלת המקרר. כשרעבים, מכינים אוכל, ואוכלים אותו. מסתבר שאוכל הוא חשוב, אבל הוא לא הכול בחיים. כל הזמן שאני חוסכת בנשנושים הוא זמן טוב לתחביבים, לקריאה, לפעילות גופנית. יש הרבה דברים מספקים בחיים מלבד אוכל, ומצאתי דרך נפלאה לגלות אותם.

אצל ההורים-של

בבית שלי יש לי את כל מה שאני צריכה בשביל ליהנות מאוכל טבעוני. החל מקטניות צבעוניות ומגוונות וכלה בממרחים דמויי גבינה ותבשילים דמויי בשר. אבל כשהבנזוג ואני נוסעים לסופ"ש למשפחה שלו, זה תמיד אתגר ומצב של חוסר ידיעה. עד כה לא הייתי צמחונית/טבעונית מוצהרת, ועל כן לא נעשו שום התאמות של התפריט. אמא-של מכינה מטעמים ביתיים יחסית בריאים (אחרי אירוע לב של אבא-של הבית הפך לבית שוחר בריאות אף יותר משהיה קודם). אז התבשלים כוללים הרבה ירקות ומעט שמן, אך עדיין סובבים את הבשר שמככב בהם. בפעמים האחרונות הצלחתי למצוא סיפוק רב באכילת התוספות, ופעם או פעמיים הגיע גם פולקע לצלחת שלי.

אך הפעם ידעתי שאני רוצה לדבוק בהחלטתי. במהלך השבוע שקדם לכך סיפרתי לבנזוג שאכלתי בעבודה שניצל טבעול כי לא הייתה אופציה טבעונית באגף הצמחוני, וקיבלתי נזיפה קלה על כך. הוא עודד אותי לדבוק בהחלטה ביותר החלטיות, ואני הערכתי את העידוד שלו. שותפו לשעבר בחדר במעונות הפך לטבעוני מוחלט אחרי שצפה בהרצאה של גארי יורופסקי, והבנזוג תמיד מזכיר לי לחשוב עליו בכל פעם שאני מרגישה שאני נשברת. החלטתי שהסופ"ש הזה יהיה אבן דרך.

יצא שאותו סופ"ש כלל את חגיגת יום ההולדת ה-60 של אבא-של. התחלנו אותו בטעימות יין ביקב בזכרון יעקב. טעמתי את היין כאחרונת המומחים והתפלפלתי עם כולם על טעמים ועפיצות. היו יינות שלצדם הגישה לנו העלמה החביבה גם קובית שוקולד, בהמלצה להמיס אותה על הלשון לפני הלגימה. זאת הייתה הפעם הראשונה באותו סופ"ש שסירבתי בעדינות (שלמזלי יכלה להתפרש גם כהחלטה נשית להימנע מהקלוריות) למוצר בלתי-טבעוני שהוצע לי.

לפני שיצאנו מהבית, דאגתי לאכול ארוחת בוקר גדולה ודשנה, כדי שאם נלך למקום כלשהו לארוחת צהריים שבו לא אמצא מה לאכול, לא אגיע רעבה מדי. אממה, המשפחה החביבה החליטה לטפס מזכרון יעקב לדלית אל כרמל ולנגב צלחת חומוס. הידד! ניגבתי וזללתי מהסלטים הטעימים, הירוקים והלימוניים, ונושא השינוי התפריטי שלי אף לא עלה על הפרק.

בדרך למרכז התברר כי למחרת היום המשפחה מתכננת ללכת למסעדת בשרים ולחגוג את העובדה שאבא-של שרד את התקף הלב והגיע ליום הולדת 60 באכילת נתח גדול של בשר אדום.

החרדה שעלתה בי לא הייתה כרוכה ב"מה אני אוכל שם", אלא יותר בחוסר רצון להפוך למרכז תשומת הלב או לנושא השיחה. איני נמצאת די זמן בטבעונות כדי להיות מטיפה, ובוודאי שאיני מעוניינת להיות מתגוננת. אנשים רבים מקבלים את הטבעונות של אנשים אחרים כביקורת עליהם. אני בטוחה שאף טבעוני אינו חף מביקורתיות, אבל אני לא חושבת שמישהו שהוא טבעוני יחיד בסביבתו הקרובה רוצה להיות מסומן כיפה נפש השופט את האנשים סביבו. בכל אופן, אני כרגע רוצה לחיות ולתת לחיות, לבני אדם ולבעלי חיים כאחד. על כן עשיתי מספר פרצופים לבנזוג, שניסה להסב את הבחירה למסעדה אחרת, אבל לך תמצא מקום לשמונה אנשים ביום שבת בצהריים באזור תל אביב.

בשיחה שקדמה ליציאה למסעדה נחשפה האמת הקשה – אני טבעונית. אני חושבת שבהתחלה ניסיתי לטשטש את זה וכשנשאלתי אם אני צמחונית רק הנהנתי ולא תיקנתי, אבל בסוף זה התבהר. אמא-של ישר הציעה שנלך למקום אחר, ואני חזרתי וביקשתי שלא ישנו שום דבר בשבילי. כמובן שבסתר ליבי הייתי מעדיפה שיחליטו כולם ללכת לבודהה-בורגר במקום לסטקייה, אבל רציתי לשרוד את הימים הראשונים שלי ביצירת כמה שפחות אנטגוניזם סביבי.

אז הלכנו. וכל הדרך ליוותה אותי המחשבה: נניח שאני יכולה למצוא את הסלחנות והאמפתיה לכך שחגיגת חיי האב כרוכה בסעודת פרות מתות, מה אני אוכל שם? הבנזוג הרגיש רע, על אף שזאת לא הייתה אשמתו (לא הוא בחר את המקום), ואני הרגשתי רע על כך מכיוון שהוא כל כך תומך ומפרגן. זאת לא הייתה דרך נעימה לבלות את שבת בצהריים. החלטתי שהדבר הכי חשוב, קודם כל, הוא להיות בשלום עם הבנזוג. חיבקתי וחייכתי ואמרתי שכבר נסתדר, וניסיתי להסתכל על הכול בשעשוע, ולא בחשש.

בדרך למסעדה שיתפה אותי אמא-של בכך שגם היא ממעטת לאכול בשר וחלב, וכמה היא מרגישה שזה משפיע על הגוף שלה, אבל סיכמה במוטו שהיה עושה את מועצת הבשר (אם יש כזה דבר) מרוצה – "אבל חשוב לאכול בשר". הערכתי מאוד את העניין שלה במניעים שלי ושוחחנו על כך קצת בדרכנו מהחניה אל המסעדה בשבת אפרורית אך נעימה.

התיישבנו לשולחן, והתפריט שקיבלתי הציג את עצמו כמאתגר. שמרתי על חיוביות וחייכתי לכל הסובבים אותי, שחלילה לא יחשבו שההחלטה שלי מאמללת אותי. נהפוכו. כשראיתי את פירוט חלקי הפרה ואת משקלם (והמחיר שליווה את כל אלה) ידעתי שאני מזמינה בלב שלם משהו שלא היה כרוך בסבל או רצח של כל יצור חי. החלטתי לאמץ לעצמי מדיניות שאני מתכוונת לדבוק בה בכל מסעדה שאהיה בה – אני תמיד שואלת את המלצר/ית אם יש מנות טבעוניות. אם בעל המסעדה לא חשב על זה בעצמו, אני מוכנה להיות חלק מאלה שמביאים את זה מהשטח. אמשיך לשאול את זה בכל מקום, ואולי בישיבת מלצרים כזו או אחרת הנושא יעלה ויעשה את דרכו אל הטבח הראשי. טבעונים, נא לנדנד!

המלצרית האדיבה חשבה וחשבה, ולבסוף נזכרה שיש דים סאם של ירקות וטופו. בנוסף, על תפריט המנות המיוחדות של אותו יום התנוסס לו בגאווה "סלט קייל". כבר זמן רב שרציתי לטעום את כרוב העל המהולל הזה (ראה גוגל), ובשמחה ובששון הזמנתי לי סלט ודים סאם. בני המשפחה בדקו בדאגה שאכן מצאתי מה לאכול, והשבתי לכולם בחיוך גדול שלא רק שמצאתי, אלא שאני ממש מתרגשת לקראת הארוחה שמצפה לי.

הסטייקים הגיעו ופוזרו בשולחן, וכן, קיבלתי מבט או שניים של התנצלות צינית על כך שהם נהנים מבשר לנגד עיני, אך הארוחה שלי הייתה טעימה, מספקת וממלאה, וסיימתי בחיוך גדול יותר משהיה על פניהם של מעכלי הסטייק למיניהם. הרגשתי שהמזון שאכלתי הופך לחלק ממני, לא חלק שאני כבר מחכה שיצא החוצה מהגוף שלי בתהליכי העיכול. ספגתי את האוכל באהבה וגאווה.

כשהמלצרית פינתה את הצלחת שלי בסוף הארוחה, היא שאלה אותי אם היה לי טעים. אמרתי שהיה מצוין. כשהיא שאלה אם אני צמחונית, אמרתי, "טבעונית". לבי התרחב בחזי, והרגשתי גאווה גדולה במילה הבודדה הזו.

ההחלטה

לכבוד יום האהבה (בסדר, הנוצרי – מה זה משנה? מה רע שיש עוד יום לחגוג בו את האהבה שלנו?) הבנזוג החליט שהוא מתגבר את פעילותו הרומנטית ולוקח אותי למסעדה פנסי-שמאנסי בלי לגלות לי לאן הולכים. החלטתי שאין יותר טוב מהסיטואציה הזאת לספר לו על ההחלטה שלי לעבור לטבעונות ולבקש את תמיכתו. לבשנו את מיטב מחלצותינו, לקחתי פרח מהזר שהוא הביא לי לפני כן כדי לשחק איתו ביד (ולהפגין את השמחה שלי מהמחווה), ויצאנו לנו בהוד והדר למסעדה המסתורית. התיישבנו ליד החלון, כשנוף מפרץ חיפה הלילי נשקף לצידנו. התפריט לא כלל אף אופציה טבעונית, כמובן, וכדי לא לצער את בנזוגי היקר בבחירת המסעדה (מה גם שהייתי מאושרת באותו רגע ולא רציתי שדבר יעכיר את האווירה), החלטתי שהערב אזמין עוד מנה אחת צמחונית, ואסתפק בכך. כשקיבלנו את כוסות היין והרמנו לחיים, פתחתי בסיפור. שיתפתי אותו בחוויה שעברה עלי באותו יום בעבודה (ראו פוסט קודם), ובתחושה שעכשיו אני מוכנה לעשות את הצעד. שנמאס לי מהמצב האפור שבו אני נמצאת, שבו אני משתפת חומרים של עמודי פייסבוק טבעוניים ומטיפה בשבחי הטבעונות באשר אני נמצאת, אך עדיין מתגרה לאכול מוצרים מן החי בצורה כזו או אחרת. תוך כדי שסיפרתי לו על חוויות אותו היום, החלו שוב דמעות לזלוג מעיני, מה שבדיעבד היה מבורך, מכיוון שזה עזר אף עוד יותר לבנזוג, שהוא גם ככה מאוד קשוב ורגיש לצרכיי, להבין את עומק המצוקה ועוצמת הצורך שמהם דיברתי. הבנזוג הקשיב, הנהן, הביע את תמיכתו והבנתו, והושיט לי את מפית הבד האלגנטית בתחינה שקטה שאנגב את דמעותי, שמא יחשבו באי המסעדה שהוא נפרד ממני ביום האהבה. הבנתי באותו רגע שבורכתי בשותף הטוב ביותר שיכולתי לבקש – כזה שאמנם אינו טבעוני או צמחוני בעצמו, אבל מעריך את ההחלטה ומבין אותה. למזלי הוא בעצמו ממעט בצריכת מוצרים מן החי, כך שאנחנו יכולים לחלוק מקרר מבלי שארגיש טינה או כעס בכל פעם שאפתח אותו.

באותו ערב אכלנו ואהבנו, ואני הרגשתי ששלווה יורדת עלי, ושנקרתה בפני הזדמנות לכך שפי (הלועס) וליבי (הפועם) סוף סוף יהיו שווים.

מכתב שכתבתי למיכל, חברתי הטבעונית, ביום האהבה, פברואר 2013

קרה לי עכשיו משהו שאני רוצה לזכור, ולכן אני לא מתקשרת לשתף אלא מעלה את זה על הכתב.

זה משהו נפלא.

 יש לי בחילה נוראית.

לא, אני לא בהריון, זה נפלא בגלל משהו אחר.

כבר כמעט שנתיים שאני נעה באיטיות לקראת הטבעונות. זה התחיל לפני שהייתי צריכה לעבור את הניתוח בבלוטת התריס, כשבהמלצתך הפסקתי עם מוצרי החלב, וזה עשה לי כל כך טוב שתוך שבוע כבר התרגלתי לחיים בלעדיהם. אמנם יצא לי מדי פעם לאכול משהו שיש בו גבינה (איזה בורקס חטוף או כמה קוביות חלומי בסלט), שאחר כך די ייסרתי את עצמי עליו, אבל לרוב לא הייתה לי שום בעיה להימנע מזה.

בשנתיים האחרונות הקפדתי לראות כל סרטון על סבל בעלי החיים כתוצאה מתעשיית הבשר, החלב והביצים שהגיע אלי דרך הרשת, ולקרוא כל מאמר או בלוג ולדפדף במחקרים שמדברים על נזקי החלב ועל הנזקים לסביבה ועוד ועוד ועוד. הרגשתי כאילו אם אני אבלע מספיק מידע, הוא לא יאפשר לי לבלוע עוד שום מוצר מן החי. הפסקתי לקנות בחנויות מוצרים מן החי. לא בשר, לא ביצים, לא חלב. אבל יצא לי לאכול פה ושם – בעבודה, בסוף שבוע ("מה, אני לא אוכל את הבישולים של סבתא שלי?"). עם הבשר היה לי מאוד קשה להפסיק. עם החלב ממש לא, כי זה הרגיש לי כל כך לא נכון וכל כך לא טבעי, שזה היה תהליך יחסית קל. אבל עם הבשר, מאוד קשה. הוא עדיין עורר בי תיאבון. המוח אמר שזה לא נכון, אבל הגוף עוד הביע חשק, דחף. בלוטות הרוק עבדו כשראיתי שוק של עוף מולי, ונכנעתי להן ונשברתי. ויתרתי. הגוף שלי סירב להסתנכרן עם המוח והלב שלי.

והודיתי בזה. הפצתי מידע לגבי טבעונות ברשת, אבל הודיתי שאני עדיין "בתהליך". הודיתי והתוודיתי שאני לא צבועה, אני פשוט חלשה. לא התגוננתי על זה שאני אוכלת בשר, אלא התביישתי בזה. וכל כך תסכל והעציב אותי שאני לא מצליחה להפסיק. אני כותבת על זה ועולות לי דמעות.

היום בעבודה ירדנו לחדר האוכל, והייתה המנה המיוחדת של יום חמישי – פרגית. הייתי רעבה, והמנה הצמחונית הייתה שוב שניצל טבעול ברוקולי שאף פעם לא באמת מעורר אצלי תיאבון. אז לקחתי את המנה הבשרית. תוך כדי הארוחה הרגשתי שמשהו לא בסדר. בסיום הארוחה, התחלתי להרגיש לחץ בחזה, ואי שקט בתוך הגוף. אני כותבת עכשיו מתוך התחושה הזאת – זאת לא בדיוק בחילה, אלא שהגוף שלי משדר לי שמשהו לא בסדר.

רציתי להמשיך בעבודה, אבל הגוף שלי לא נתן לי. הוא היה חלש ועייף. הבוסית שלי אמרה לי שאני לא נראית טוב, אז יצאתי לעשות סיבוב בחוץ, לנשום קצת אוויר. והאוויר עזר לי להבין.

זה יכול היה להיות מאלף סיבות אחרות, אבל אני בוחרת להאמין שזה זה. אני בוחרת להאמין שהגוף שלי סוף סוף מוכן לשתף פעולה. הוא מוכן סוף סוף להגיד – די. אני לא רוצה לבקש ממך לאכול את הדברים האלה בשבילי יותר. אני יודע שזה כואב לך וקשה לך כשאני תובע את זה ממך, ואני מוכן להירתם למאמץ. אולי הגוף שלי סוף סוף מוכן להפסיק לקרוע אותי בין הדבר שאני מרגישה שהוא הנכון לבין הדחפים שהוא הורגל אליהם.

אני רוצה להאמין שכן, כי אני כבר מוכנה. אני כבר מכירה את התחליפים, אני מעריכה את הטעמים החדשים, אני נגעלת מדיבורים על חלקי גוף של בעלי חיים ואופן השחיטה וההכנה שלהם (פעם אחרונה שזה קרה בבית של ההורים של הבנזוג הייתי חייבת פשוט לקום מהשולחן). אני קונה דברים שאף פעם לא קניתי ומכינה אותם, ואני מרגישה שהגוף שלי מקבל אותם יותר בנחת.

אני רוצה לזכור את הרגע הזה, את מה שהגוף שלי אותת לי, כדי להאמין לו שהוא מוכן לעשות איתי את השינוי. אני יודעת שעכשיו אני מדברת מתוך התחושה הפיזית הרעה שאני נמצאת בה עכשיו, אבל אני רוצה שהיא תישאר איתי. הזמן לעשות את השינוי הוא עכשיו. בטח ביום האהבה.