אצל ההורים-של

בבית שלי יש לי את כל מה שאני צריכה בשביל ליהנות מאוכל טבעוני. החל מקטניות צבעוניות ומגוונות וכלה בממרחים דמויי גבינה ותבשילים דמויי בשר. אבל כשהבנזוג ואני נוסעים לסופ"ש למשפחה שלו, זה תמיד אתגר ומצב של חוסר ידיעה. עד כה לא הייתי צמחונית/טבעונית מוצהרת, ועל כן לא נעשו שום התאמות של התפריט. אמא-של מכינה מטעמים ביתיים יחסית בריאים (אחרי אירוע לב של אבא-של הבית הפך לבית שוחר בריאות אף יותר משהיה קודם). אז התבשלים כוללים הרבה ירקות ומעט שמן, אך עדיין סובבים את הבשר שמככב בהם. בפעמים האחרונות הצלחתי למצוא סיפוק רב באכילת התוספות, ופעם או פעמיים הגיע גם פולקע לצלחת שלי.

אך הפעם ידעתי שאני רוצה לדבוק בהחלטתי. במהלך השבוע שקדם לכך סיפרתי לבנזוג שאכלתי בעבודה שניצל טבעול כי לא הייתה אופציה טבעונית באגף הצמחוני, וקיבלתי נזיפה קלה על כך. הוא עודד אותי לדבוק בהחלטה ביותר החלטיות, ואני הערכתי את העידוד שלו. שותפו לשעבר בחדר במעונות הפך לטבעוני מוחלט אחרי שצפה בהרצאה של גארי יורופסקי, והבנזוג תמיד מזכיר לי לחשוב עליו בכל פעם שאני מרגישה שאני נשברת. החלטתי שהסופ"ש הזה יהיה אבן דרך.

יצא שאותו סופ"ש כלל את חגיגת יום ההולדת ה-60 של אבא-של. התחלנו אותו בטעימות יין ביקב בזכרון יעקב. טעמתי את היין כאחרונת המומחים והתפלפלתי עם כולם על טעמים ועפיצות. היו יינות שלצדם הגישה לנו העלמה החביבה גם קובית שוקולד, בהמלצה להמיס אותה על הלשון לפני הלגימה. זאת הייתה הפעם הראשונה באותו סופ"ש שסירבתי בעדינות (שלמזלי יכלה להתפרש גם כהחלטה נשית להימנע מהקלוריות) למוצר בלתי-טבעוני שהוצע לי.

לפני שיצאנו מהבית, דאגתי לאכול ארוחת בוקר גדולה ודשנה, כדי שאם נלך למקום כלשהו לארוחת צהריים שבו לא אמצא מה לאכול, לא אגיע רעבה מדי. אממה, המשפחה החביבה החליטה לטפס מזכרון יעקב לדלית אל כרמל ולנגב צלחת חומוס. הידד! ניגבתי וזללתי מהסלטים הטעימים, הירוקים והלימוניים, ונושא השינוי התפריטי שלי אף לא עלה על הפרק.

בדרך למרכז התברר כי למחרת היום המשפחה מתכננת ללכת למסעדת בשרים ולחגוג את העובדה שאבא-של שרד את התקף הלב והגיע ליום הולדת 60 באכילת נתח גדול של בשר אדום.

החרדה שעלתה בי לא הייתה כרוכה ב"מה אני אוכל שם", אלא יותר בחוסר רצון להפוך למרכז תשומת הלב או לנושא השיחה. איני נמצאת די זמן בטבעונות כדי להיות מטיפה, ובוודאי שאיני מעוניינת להיות מתגוננת. אנשים רבים מקבלים את הטבעונות של אנשים אחרים כביקורת עליהם. אני בטוחה שאף טבעוני אינו חף מביקורתיות, אבל אני לא חושבת שמישהו שהוא טבעוני יחיד בסביבתו הקרובה רוצה להיות מסומן כיפה נפש השופט את האנשים סביבו. בכל אופן, אני כרגע רוצה לחיות ולתת לחיות, לבני אדם ולבעלי חיים כאחד. על כן עשיתי מספר פרצופים לבנזוג, שניסה להסב את הבחירה למסעדה אחרת, אבל לך תמצא מקום לשמונה אנשים ביום שבת בצהריים באזור תל אביב.

בשיחה שקדמה ליציאה למסעדה נחשפה האמת הקשה – אני טבעונית. אני חושבת שבהתחלה ניסיתי לטשטש את זה וכשנשאלתי אם אני צמחונית רק הנהנתי ולא תיקנתי, אבל בסוף זה התבהר. אמא-של ישר הציעה שנלך למקום אחר, ואני חזרתי וביקשתי שלא ישנו שום דבר בשבילי. כמובן שבסתר ליבי הייתי מעדיפה שיחליטו כולם ללכת לבודהה-בורגר במקום לסטקייה, אבל רציתי לשרוד את הימים הראשונים שלי ביצירת כמה שפחות אנטגוניזם סביבי.

אז הלכנו. וכל הדרך ליוותה אותי המחשבה: נניח שאני יכולה למצוא את הסלחנות והאמפתיה לכך שחגיגת חיי האב כרוכה בסעודת פרות מתות, מה אני אוכל שם? הבנזוג הרגיש רע, על אף שזאת לא הייתה אשמתו (לא הוא בחר את המקום), ואני הרגשתי רע על כך מכיוון שהוא כל כך תומך ומפרגן. זאת לא הייתה דרך נעימה לבלות את שבת בצהריים. החלטתי שהדבר הכי חשוב, קודם כל, הוא להיות בשלום עם הבנזוג. חיבקתי וחייכתי ואמרתי שכבר נסתדר, וניסיתי להסתכל על הכול בשעשוע, ולא בחשש.

בדרך למסעדה שיתפה אותי אמא-של בכך שגם היא ממעטת לאכול בשר וחלב, וכמה היא מרגישה שזה משפיע על הגוף שלה, אבל סיכמה במוטו שהיה עושה את מועצת הבשר (אם יש כזה דבר) מרוצה – "אבל חשוב לאכול בשר". הערכתי מאוד את העניין שלה במניעים שלי ושוחחנו על כך קצת בדרכנו מהחניה אל המסעדה בשבת אפרורית אך נעימה.

התיישבנו לשולחן, והתפריט שקיבלתי הציג את עצמו כמאתגר. שמרתי על חיוביות וחייכתי לכל הסובבים אותי, שחלילה לא יחשבו שההחלטה שלי מאמללת אותי. נהפוכו. כשראיתי את פירוט חלקי הפרה ואת משקלם (והמחיר שליווה את כל אלה) ידעתי שאני מזמינה בלב שלם משהו שלא היה כרוך בסבל או רצח של כל יצור חי. החלטתי לאמץ לעצמי מדיניות שאני מתכוונת לדבוק בה בכל מסעדה שאהיה בה – אני תמיד שואלת את המלצר/ית אם יש מנות טבעוניות. אם בעל המסעדה לא חשב על זה בעצמו, אני מוכנה להיות חלק מאלה שמביאים את זה מהשטח. אמשיך לשאול את זה בכל מקום, ואולי בישיבת מלצרים כזו או אחרת הנושא יעלה ויעשה את דרכו אל הטבח הראשי. טבעונים, נא לנדנד!

המלצרית האדיבה חשבה וחשבה, ולבסוף נזכרה שיש דים סאם של ירקות וטופו. בנוסף, על תפריט המנות המיוחדות של אותו יום התנוסס לו בגאווה "סלט קייל". כבר זמן רב שרציתי לטעום את כרוב העל המהולל הזה (ראה גוגל), ובשמחה ובששון הזמנתי לי סלט ודים סאם. בני המשפחה בדקו בדאגה שאכן מצאתי מה לאכול, והשבתי לכולם בחיוך גדול שלא רק שמצאתי, אלא שאני ממש מתרגשת לקראת הארוחה שמצפה לי.

הסטייקים הגיעו ופוזרו בשולחן, וכן, קיבלתי מבט או שניים של התנצלות צינית על כך שהם נהנים מבשר לנגד עיני, אך הארוחה שלי הייתה טעימה, מספקת וממלאה, וסיימתי בחיוך גדול יותר משהיה על פניהם של מעכלי הסטייק למיניהם. הרגשתי שהמזון שאכלתי הופך לחלק ממני, לא חלק שאני כבר מחכה שיצא החוצה מהגוף שלי בתהליכי העיכול. ספגתי את האוכל באהבה וגאווה.

כשהמלצרית פינתה את הצלחת שלי בסוף הארוחה, היא שאלה אותי אם היה לי טעים. אמרתי שהיה מצוין. כשהיא שאלה אם אני צמחונית, אמרתי, "טבעונית". לבי התרחב בחזי, והרגשתי גאווה גדולה במילה הבודדה הזו.

182309_504548109585251_1314817799_n

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s